אלי עזור לי מציג “פרשת ויחי”
בפעם הקודמת שוחחנו על פרשת ויגש. השבוע נעסוק בפרשת ויחי, הפרשה השתים-עשרה החותמת את החומש הראשון, עוסקת בפטירתם של יעקב אבינו ושל יוסף בנו. “וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה” ( פרק מ”ז, פסוק כ”ח). יעקב יודע שמותו קרב והוא קורא ליוסף ומשביעו שלא יקבור אותו במצרים, אלא במערכת המכפלה לצידה של לאה אימנו. כאשר יוסף מגיע אליו יעקב מתחזק , “וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה” ( פרק מ”ח, פסוק ב’). מכאן ניתן ללמוד על החשיבות במצות ביקור חולים. בנוסף, יעקב מבשר ליוסף כי שני בניו, מנשה ואפרים, יהיו מעתה חלק משבטי ישראל והוא מברך אותם בברכה הידועה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ( פרק מ”ח, פסוק ט”ז).
לאחר מכן יעקב מכנס את בניו הנוספים בכדי לברך אותם וכן בשביל לומר להם דברי נבואה על העתיד לבוא. ובתוך דבריו נאמרים גם דברי תוכחה לחלק מבניו. בתום הברכות הוא מצווה אותם שיקברו אותו עם אבותיו. המצרים מכריזים על שבעים ימי אבל ויוסף מבקש אישור מפרעה ללוות את אביו ולקבור אותו בארץ ישראל הקדושה. פרעה נענה בחיוב ויעקב זוכה לקבורה מכובדת.
מות יוסף וצוואתו
האחים חוזרים מצרימה, וחוששים שמא יוסף יתנקם בהם: ” וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ” ( פרק נ’, פסוק ט”ו). ואף נופלים לרגליו ומציעים עצמם כעבדים. אך יוסף פורץ בבכי ומשיב להם כי אין בכוונתו להרע להם ומבטי להם כי ידאג להם כמו בעבר. ” וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם” ( פרק נ’, פסוק כ”א).
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב”; וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה. ( פרק נ’, פסוק כ”ד-כ”ה). בצוואה זו יש למעשה נבואה האומרת כי הם יצאו את מצרים בעתיד, וכאשר יגיע יום זה, הוא משביעם להעלות את עצמותיו לארץ ישראל.
“חזק חזק ונתחזק”
Trackbacks/Pingbacks