בשבוע שעבר עסקנו בפרשת פנחס, ספר במדבר.
פרשת השבוע נפתחת בפרשת הנדרים, כאשר משה מוסר לכל ראשי המטות את הדברים הבאים: “אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה; וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ” (פרק ל’, פסוקים ג’-ד’). מכאן אנו למדים את משמעותו העמוקה של הנדר ומדוע אסור להפר אותו. החלק הבא בפרשה מתייחס לנקמה במדין: ” נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ” (פרק ל”א, פסוק ב’). משה מצווה לנקום במדינים טרם מותו ולשם כך הוא מגייס ” אֶלֶף, לַמַּטֶּה–לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל”, סה”כ שתים-עשרה אלף איש. מי שמוביל את המלחמה זה פנחס בן אהרון הכהן ובני ישראל מכים במדינים, הורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים והילדים ואוספים את הרכוש.
כזכור מהפרשה הקודמת בנות מדין החטיאו את בני ישראל ולכן משה כועס שהם לא הרגו את הנשים. ולכן מצווה עליהם: ” וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר—הֲרֹגוּ” (פרק ל”א, פסוק י”ז), ורק הנשים הצעירות יחיון. בנוסף, מצווה על הצבא להישאר מחוץ למחנה, שכן הם נטמאו בטומאת מת. בנוגע לשלל הנלקח, פנחס מצווה את בני ישראל, כיצד לטהר את הרכוש. באשר לחלוקת הרכוש הקב”ה מצווה חלוקה שווה בין הצבא הנלחם לבין שאר העדה: ” וְחָצִיתָ, אֶת-הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא–וּבֵין, כָּל-הָעֵדָה” (פרק ל”א, פסוק כ”ז). לאחר פירוט החלוקה, מחליטים יוצאי הצבא להשיב את כלי הזהב ולתת אותו כתרומה למשכן.
החלק האחרון בפרשה מתייחס לנחלתם של בני גד וראובן, כאשר אלו מבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה משיב להם “הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה”, והם עונים לו כי זו לא כוונתם. בסופו של דבר, משה מציב בפניהם תנאי, שאם יעברו את הירדן וילחמו לצד אחיהם, הם ירשו את הנחלה ובמידה ולא יעברו, אז הם לא יקבלו את הנחלה.. בני גד וראובן מתחייבים: “נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה”. בנוסף משה מצוות אליהם חצי משבט מנשה וכך מסתיימת הפרשה.
Recent Comments