בשבוע שעבר עסקנו בפרשת מסעי, ספר במדבר.
את פרשת השבוע, המתחילה את החומש החמישי, קוראים לפני שבת תשעה באב (הצום השנה מתחיל במוצש”ק). שבת זו מכונה גם כן שבת חזון על שם ההפטרה – אשר מתארת את חזונו של ישעיהו בן אמוץ.
הפרשה מתחילה בדברי הסיכום והתוכחה של משה, טרם כניסתם לארץ ישראל. ” אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב” (פרק א’, פסוק א’). משה פוצח בנאומים רבים וסוקר למעשה ארבעים שנות המדבר, בהן נדדו בני ישראל. משה מתייחס לחטאים השונים: חטא העגל, קורח ועדתו, התלונות הרבות והנשנות ועוד. בנוסף הוא מתייחס לתפקידו: ” “אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם” )פרק א’, פסוק י”ב) ואל מינוי ראשי השבטים. כמו כן משה מתייחס לחטא המרגלים ואת העונש אותו קיבלו בני ישראל (המגפה) וכן מזכיר כי מידי אחרי החטא, המשיכו בני ישראל להמרות את פי הקב”ה והחליטו להילחם באמורי “וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה, וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה” (פרק א’, פסוק מ”ג).
בהמשך משה מתייחס למלחמות ישראל ולמסע עצמו, לסירובם של העמים השונים לתת לבני ישראל לעבור דרך ארצם ואת ניצחונם על סיחון מלך האמורי, ועל עוג מלך הבשן. ” קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן–רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה” (פרק ב’, פסוק כ”ד). אח”כ משה מתאר את חלוקת הנחלות של ארץ ישראל המזרחית, אשר ניתנה לשבטים גד וראובן ולחצי שבט מנשה שהיו חלוצים בעת כיבוש חלקה המערבי של ארץ ישראל. ” וְאֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ, בָּעֵת הַהִוא; מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר-עַל-נַחַל אַרְנֹן, וַחֲצִי הַר-הַגִּלְעָד וְעָרָיו–נָתַתִּי, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי; וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל-הַבָּשָׁן, מַמְלֶכֶת עוֹג–נָתַתִּי, לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה: כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל-הַבָּשָׁן, הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים” (פרק ג’ף פסוקים י”ב-י”ג).
משה מסיים את דבריו ומציין כי ציווה את יהושע כי אין ממה לחשוש, וכי הקב”ה יעמוד לצידם וכפי שהוא עשה למלכי האמורי: ” כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה”. הפרשה מסתיימת בפסוק: “לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם” (פרק ג’, פסוק כ”ב) וכך משה מחזק את לב העם ומזכיר להם כי הקב”ה הוא מגינם.
Recent Comments