by azorlieli | Aug 25, 2016 | פרשת השבוע
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת ואתחנן מספר דברים.
בפרשת השבוע, משה ממשיך את נאומו טרם הכניסה לארץ ישראל: “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ ” (פרק ז’, פסוק י”ב). ניתן להבין מן הפסוק הפותח את הפרשה, כי אם עם ישראל ישמור את המצוות הקב”ה יקיים את הבטחתו וייתן להם את שכרם. משה אף מעלה שאלה/ספק : “כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם” (פרק ז’, פסוק י”ז). ותשובתו על כך כי אין מה לפחד מהגויים עימם צפויים בני ישראל להילחם בדרך לכיבוש הארץ, “זָכֹר תִּזְכֹּר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפַרְעֹה”.
עוד מוסיף משה כי יש להשמיד ולבער לחלוטין כל זכר לעבודת האלילים של הגויים. בהמשך משה מדגיש שוב את עניין יציאת מצרים: “וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה—בַּמִּדְבָּר”. שכן, למרות הקשיים הרבים והספקות, הקב”ה עשה ניסים מופלאים עם בני ישראל במדבר והוא ליווה אותם כאמור בכל צעד. עתה הם עומדים להיכנס אל הארץ הטובה, ארץ זבת חלב ודבש. אך יחד עם זאת יש לזכור כי הכל בזכות הקב”ה ולא לחטוא חלילה בחטא הגאווה” ” וְזָכַרְתָּ, אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל”. ואם חלילה יעבדו אלוקים אחרים אבוד יאבדו. כמו כן מציין משה את מעמד הר סיני ואת חטא העגל “וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים, לָיְלָה; נָתַן יְהוָה אֵלַי, אֶת-שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים–לֻחוֹת הַבְּרִית; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, מַסֵּכָה “(פרק ט’, פסוקים י”א-י”ב).
לקראת סוף הפרשה משה מציין את הבטחות הקב”ה לעם ישראל בתנאי שישמרו את מצוותיו ויעבדוהו במסירות : ” וְעַתָּה, יִשְׂרָאֵל–מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ: כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ” (פרק י’, פסוק י”ב). אומר לעם את פרשת “שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ” (שהיא חלק מקריאת שמע), ומזכיר את מצוות הנחת תפילין וקביעת מזוזה.
by azorlieli | Aug 18, 2016 | פרשת השבוע
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת דברים, ספר דברים.
פרשת השבוע מתחילה בתחינתו של משה אל הקב”ה “וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה”, המבקש שיכניס אותו לארץ ישראל. אך למרות בקשתו, הקב”ה אינו נענה למשה ומשיב לו : “עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי-לֹא תַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה” (פרק ג’, פסוק כ”ז). עוד הוא אומר למשה “וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ”, שכן יהושע עתיד להנהיג את עם ישראל. אחר כך משה ממשיך בנאומיו ומזהיר את בני ישראל בנוגע לקיום המצוות “לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ, מִמֶּנּוּ–לִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹהת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”. מכאן אנו למדים שיש לקיים את המצוות כלשונן, אין להוסיף ואין לגרוע ומי שמקיים את מצוות השם, הקב”ה משיב לו גמול “וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם” (פרק ד’, פסוק ד’). בחלק זה משה מזכיר לבני ישראל את עשרת הדיברות ואת מעמד הר סיני.
בהמשך נאומו משה מתריע מפני העם שמא יאבדו את דרכם ויעשו הרע בעיניו ובאם יעשו כן זה יביא לגלות “וְהֵפִיץ יְהוָה אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג יְהוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה” (פרק ד’, פסוק כ”ז). בנוסף משה מזכיר לבני ישראל את כל הניסים אשר הקב”ה עימם ” אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים: אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ” (פרק ד’, פסוק ל”ה). אחר כך מוזכרות שלושת ערי המקלט, אליהם יכול להימלט כל הרוצח בשגגה וכן ישנה חזרה על עשרת הדיברות. בתום ציון עשרת הדיברות מובאת פרשת “שמע” שהיא כידוע היסוד האמוני לקשר ההדוק ולברית עם בורא עולם.
בסוף הפרשה משה מזכיר שוב את החשש מפני עבודת אלילים “לֹא תֵלְכוּן, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים–מֵאֱלֹהֵי, הָעַמִּים, אֲשֶׁר, סְבִיבוֹתֵיכֶם” (פרק ו’ פסוק י”ד). וכן מזהיר מפני התבוללות “וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם”. אך למרות האזהרות, משה מזכיר לנו כי הקב”ה הוא “הָאֵל, הַנֶּאֱמָן–שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו, לְאֶלֶף דּוֹר” ולכן עלינו לשמור את תורתו ומצוותיו.
“וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לַעֲשׂוֹתָם” (פרק ז’, פסוק י”א).
by azorlieli | Aug 11, 2016 | פרשת השבוע
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת מסעי, ספר במדבר.
את פרשת השבוע, המתחילה את החומש החמישי, קוראים לפני שבת תשעה באב (הצום השנה מתחיל במוצש”ק). שבת זו מכונה גם כן שבת חזון על שם ההפטרה – אשר מתארת את חזונו של ישעיהו בן אמוץ.
הפרשה מתחילה בדברי הסיכום והתוכחה של משה, טרם כניסתם לארץ ישראל. ” אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב” (פרק א’, פסוק א’). משה פוצח בנאומים רבים וסוקר למעשה ארבעים שנות המדבר, בהן נדדו בני ישראל. משה מתייחס לחטאים השונים: חטא העגל, קורח ועדתו, התלונות הרבות והנשנות ועוד. בנוסף הוא מתייחס לתפקידו: ” “אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם” )פרק א’, פסוק י”ב) ואל מינוי ראשי השבטים. כמו כן משה מתייחס לחטא המרגלים ואת העונש אותו קיבלו בני ישראל (המגפה) וכן מזכיר כי מידי אחרי החטא, המשיכו בני ישראל להמרות את פי הקב”ה והחליטו להילחם באמורי “וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה, וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה” (פרק א’, פסוק מ”ג).
בהמשך משה מתייחס למלחמות ישראל ולמסע עצמו, לסירובם של העמים השונים לתת לבני ישראל לעבור דרך ארצם ואת ניצחונם על סיחון מלך האמורי, ועל עוג מלך הבשן. ” קוּמוּ סְּעוּ, וְעִבְרוּ אֶת-נַחַל אַרְנֹן–רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה” (פרק ב’, פסוק כ”ד). אח”כ משה מתאר את חלוקת הנחלות של ארץ ישראל המזרחית, אשר ניתנה לשבטים גד וראובן ולחצי שבט מנשה שהיו חלוצים בעת כיבוש חלקה המערבי של ארץ ישראל. ” וְאֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ, בָּעֵת הַהִוא; מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר-עַל-נַחַל אַרְנֹן, וַחֲצִי הַר-הַגִּלְעָד וְעָרָיו–נָתַתִּי, לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי; וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל-הַבָּשָׁן, מַמְלֶכֶת עוֹג–נָתַתִּי, לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה: כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל-הַבָּשָׁן, הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים” (פרק ג’ף פסוקים י”ב-י”ג).
משה מסיים את דבריו ומציין כי ציווה את יהושע כי אין ממה לחשוש, וכי הקב”ה יעמוד לצידם וכפי שהוא עשה למלכי האמורי: ” כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה”. הפרשה מסתיימת בפסוק: “לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם” (פרק ג’, פסוק כ”ב) וכך משה מחזק את לב העם ומזכיר להם כי הקב”ה הוא מגינם.
by azorlieli | Aug 4, 2016 | פרשת השבוע
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת מטות, ספר במדבר.
פרשת השבוע המסיימת את החומש הרביעי, נפתחת בפסוק: “אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם–לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן” (פרק ל”ג, פסוק א’) והיא מתארת ומסכמת את מסעם של בני ישראל במדבר. הפרשה מציינת באופן תמציתי ארבעים ושניים מקומות שונים, אשר בהן חנו ונסעו בני ישראל. ומרחיבה באשר לתיאור פטירתו של אהרון הכהן: “וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל-הֹר הָהָר, עַל-פִּי יְהוָה–וַיָּמָת שָׁם: בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; וְאַהֲרֹן, בֶּן-שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה, בְּמֹתוֹ, בְּהֹר הָהָר” (פרק ל”ג, פסוקיפ ל”ח-ל”ט)
טרם הכניסה לארץ כנען, הקב”ה מצווה כי יש להשמיד את כל האויבים ואת צלמיהם ובמותם ” וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ”. אח”כ הפרשה מתארת את גבולות ארץ ישראל ואת ראשי השבטים אשר חולקים אותה, ובראשם אלעזר הכהן ויהושע בן-נון. כמו כן מצוין כי מכיוון ששבט לוי אשר שוכן ועובד בתוך בית המקדש, אין נחלה והוא למעשה ישכון בערים השונות “וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם, עָרִים לָשָׁבֶת; וּמִגְרָשׁ, לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם”. בין הערים המוקצות ללוים ישנן גם שש ערי מקלט: ” וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם; וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ, מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה” (פרק ל”ה, פסוק י”א). אל ערי המקלט, יכול להגיע כל אדם אשר רצח בשגגה, ובהגיעו לשם, אין אפשרות למשפחת הנרצחת לנקום את נקמתם “וּמָצָא אֹתוֹ, גֹּאֵל הַדָּם, מִחוּץ, לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ”. הרוצח בשגגה ישב שם עד למותו של הכהן הגדול ורק לאחר מכן יהיה רשאי לשוב לארצו. באם ייצא בטרם עת, רשאי הנוקם להורגו.
הפרשה מסתיימת בנושא שכבר נידון בפרשת פנחס – בנות צלפחד, הבאות לפני משה טוענות בפניו כי אם הן יינשאו לגברים משבט אחר הנחלה תעבור לאותו השבט “הָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְנָשִׁים, וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ”. על כן מתיר להן משה: “זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם–תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים” (פרק ל”ו, פסוק ו’). והן מתחתנות עם בני דודיהן.
“חזק חזק ונתחזק”
by azorlieli | Jul 28, 2016 | פרשת השבוע
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת פנחס, ספר במדבר.
פרשת השבוע נפתחת בפרשת הנדרים, כאשר משה מוסר לכל ראשי המטות את הדברים הבאים: “אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה; וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ” (פרק ל’, פסוקים ג’-ד’). מכאן אנו למדים את משמעותו העמוקה של הנדר ומדוע אסור להפר אותו. החלק הבא בפרשה מתייחס לנקמה במדין: ” נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ” (פרק ל”א, פסוק ב’). משה מצווה לנקום במדינים טרם מותו ולשם כך הוא מגייס ” אֶלֶף, לַמַּטֶּה–לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל”, סה”כ שתים-עשרה אלף איש. מי שמוביל את המלחמה זה פנחס בן אהרון הכהן ובני ישראל מכים במדינים, הורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים והילדים ואוספים את הרכוש.
כזכור מהפרשה הקודמת בנות מדין החטיאו את בני ישראל ולכן משה כועס שהם לא הרגו את הנשים. ולכן מצווה עליהם: ” וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר—הֲרֹגוּ” (פרק ל”א, פסוק י”ז), ורק הנשים הצעירות יחיון. בנוסף, מצווה על הצבא להישאר מחוץ למחנה, שכן הם נטמאו בטומאת מת. בנוגע לשלל הנלקח, פנחס מצווה את בני ישראל, כיצד לטהר את הרכוש. באשר לחלוקת הרכוש הקב”ה מצווה חלוקה שווה בין הצבא הנלחם לבין שאר העדה: ” וְחָצִיתָ, אֶת-הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא–וּבֵין, כָּל-הָעֵדָה” (פרק ל”א, פסוק כ”ז). לאחר פירוט החלוקה, מחליטים יוצאי הצבא להשיב את כלי הזהב ולתת אותו כתרומה למשכן.
החלק האחרון בפרשה מתייחס לנחלתם של בני גד וראובן, כאשר אלו מבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה משיב להם “הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה”, והם עונים לו כי זו לא כוונתם. בסופו של דבר, משה מציב בפניהם תנאי, שאם יעברו את הירדן וילחמו לצד אחיהם, הם ירשו את הנחלה ובמידה ולא יעברו, אז הם לא יקבלו את הנחלה.. בני גד וראובן מתחייבים: “נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה”. בנוסף משה מצוות אליהם חצי משבט מנשה וכך מסתיימת הפרשה.
by azorlieli | Jul 21, 2016 | פרשת השבוע
בשבוע שעבר עסקנו בפרשת בלק, ספר במדבר
פרשת השבוע נפתחת בציון גבורתו של פנחס כפי שמתואר בסוף הפרשה הקודמת (בלק): “פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי” (פרק כ”ה, פסוק י”א). שכרו של פנחס הוא ברית-שלום עם הקב”ה ובנוסף הוא ודורותיו הבאים מקבלים “כְּהֻנַּת עוֹלָם”. אח”כ הקב”ה מצווה “צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם” (פרק כ”ה, פסוק י”ז) וכן מצווה לערוך מפקד עקב המגיפה, שפקדה חללים רבים. מניינם שלב פקודי ישראל – סך הגברים בגילאי עשרים ומעלה הינו “שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים”.
חלוקת הארץ ומינוי מחליף למשה רבנו
הקב”ה מחלק את ארץ ישראל לשבטים השונים, כאשר כל שבט מקבל חלקה לפי גודלו, והחלוקה מתבצעת לפי “עַל-פִּי, הַגּוֹרָל”. בשלב זה נמנים הלווים אשר אינם נמנו במפקד ולהם לא מוקצית נחלה “כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. בהמשך הפרשה מספרת לנו כי חמשת בנות צלופחד לשבט מנשה מבקשות נחלה והקב”ה מצווה לתת להן נחלה, ומצווה כי :” אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ”. אם אין לו בת הנחלה עוברת לאחיו וכך הלאה.
“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (פרק כ”ז, פסוק י”ב). הקב”ה מזכיר למשה את חטאו בפרשת מי המריבה ואומר לו כי יוכל להשקיף אל ארץ ישראל מהר העברים. ולאחר מכן השם מצווה את משה למנות לו מחליף ואומר למשה: “קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו”, עוד אומר הקב”ה למשה: “הַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה”;וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. זאת על מנת, שבני ישראל יקבלו את סמכותו של יהושע כמנהיגם.
החלק האחרון של הפרשה מתאר באופן מפורט את הקורבנות ובהם קורבן התמיד אותו הקריבו בכל יום בבוקר ובבין הערביים וכן את מוספי השבת ואת קורבנות מועדי ישראל: “אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה, בְּמוֹעֲדֵיכֶם–לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם, וּלְנִסְכֵּיכֶם, וּלְשַׁלְמֵיכֶם” (פרק כ”ט, פסוק ל”ט).
Recent Comments