פרשת מטות, ספר במדבר

פרשת מטות, ספר במדבר

בשבוע שעבר עסקנו בפרשת פנחס, ספר במדבר.

פרשת השבוע נפתחת בפרשת הנדרים, כאשר משה מוסר לכל ראשי המטות את הדברים הבאים: “אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ–לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ: כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה; וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ” (פרק ל’, פסוקים ג’-ד’). מכאן אנו למדים את משמעותו העמוקה של הנדר ומדוע אסור להפר אותו. החלק הבא בפרשה מתייחס לנקמה במדין: ” נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ” (פרק ל”א, פסוק ב’). משה מצווה לנקום במדינים טרם מותו ולשם כך הוא מגייס ” אֶלֶף, לַמַּטֶּה–לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל”, סה”כ שתים-עשרה אלף איש. מי שמוביל את המלחמה זה פנחס בן אהרון הכהן ובני ישראל מכים במדינים, הורגים את כל הזכרים, שובים את הנשים והילדים ואוספים את הרכוש.

כזכור מהפרשה הקודמת בנות מדין החטיאו את בני ישראל ולכן משה כועס שהם לא הרגו את הנשים. ולכן מצווה עליהם: ” וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר—הֲרֹגוּ” (פרק ל”א, פסוק י”ז), ורק הנשים הצעירות יחיון. בנוסף, מצווה על הצבא להישאר מחוץ למחנה, שכן הם נטמאו בטומאת מת. בנוגע לשלל הנלקח, פנחס מצווה את בני ישראל, כיצד לטהר את הרכוש. באשר לחלוקת הרכוש הקב”ה מצווה חלוקה שווה בין הצבא הנלחם לבין שאר העדה: ” וְחָצִיתָ, אֶת-הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא–וּבֵין, כָּל-הָעֵדָה” (פרק ל”א, פסוק כ”ז). לאחר פירוט החלוקה, מחליטים יוצאי הצבא להשיב את כלי הזהב ולתת אותו כתרומה למשכן.

החלק האחרון בפרשה מתייחס לנחלתם של בני גד וראובן, כאשר אלו מבקשים נחלה בעבר הירדן המזרחי. משה משיב להם “הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה”, והם עונים לו כי זו לא כוונתם. בסופו של דבר, משה מציב בפניהם תנאי, שאם יעברו את הירדן וילחמו לצד אחיהם, הם ירשו את הנחלה ובמידה ולא יעברו, אז הם לא יקבלו את הנחלה.. בני גד וראובן מתחייבים: “נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהוָה”. בנוסף משה מצוות אליהם חצי משבט מנשה וכך מסתיימת הפרשה.

פרשת השבוע – פרשת פנחס, ספר במדבר

פרשת השבוע – פרשת פנחס, ספר במדבר

בשבוע שעבר עסקנו בפרשת בלק, ספר במדבר

פרשת השבוע נפתחת בציון גבורתו של פנחס כפי שמתואר בסוף הפרשה הקודמת (בלק): “פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי” (פרק כ”ה, פסוק י”א). שכרו של פנחס הוא ברית-שלום עם הקב”ה ובנוסף הוא ודורותיו הבאים מקבלים “כְּהֻנַּת עוֹלָם”. אח”כ הקב”ה מצווה “צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם” (פרק כ”ה, פסוק י”ז) וכן מצווה לערוך מפקד עקב המגיפה, שפקדה חללים רבים. מניינם שלב פקודי ישראל – סך הגברים בגילאי עשרים ומעלה הינו “שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים”.

חלוקת הארץ ומינוי מחליף למשה רבנו

הקב”ה מחלק את ארץ ישראל לשבטים השונים, כאשר כל שבט מקבל חלקה לפי גודלו, והחלוקה מתבצעת לפי “עַל-פִּי, הַגּוֹרָל”. בשלב זה נמנים הלווים אשר אינם נמנו במפקד ולהם לא מוקצית נחלה “כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. בהמשך הפרשה מספרת לנו כי חמשת בנות צלופחד לשבט מנשה מבקשות נחלה והקב”ה מצווה לתת להן נחלה, ומצווה כי :” אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ–וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ”. אם אין לו בת הנחלה עוברת לאחיו וכך הלאה.

“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל” (פרק כ”ז, פסוק י”ב). הקב”ה מזכיר למשה את חטאו בפרשת מי המריבה ואומר לו כי יוכל להשקיף אל ארץ ישראל מהר העברים. ולאחר מכן השם מצווה את משה למנות לו מחליף ואומר למשה: “קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו”, עוד אומר הקב”ה למשה: “הַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה”;וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. זאת על מנת, שבני ישראל יקבלו את סמכותו של יהושע כמנהיגם.

החלק האחרון של הפרשה מתאר באופן מפורט את הקורבנות ובהם קורבן התמיד אותו הקריבו בכל יום בבוקר ובבין הערביים וכן את מוספי השבת ואת קורבנות מועדי ישראל: “אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַיהוָה, בְּמוֹעֲדֵיכֶם–לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם, וּלְנִסְכֵּיכֶם, וּלְשַׁלְמֵיכֶם” (פרק כ”ט, פסוק ל”ט).

פרשת השבוע – פרשת בלק, ספר במדבר

פרשת השבוע – פרשת בלק, ספר במדבר

בשבוע שעבר עסקנו בפרשת חוקת, ספר במדבר.

פרשת השבוע עוסקת בנביא בלעם ובניסיון לקללתו את בני ישראל. בלק בן ציפור מלך מואב, אשר פוחד מבני ישראל מצטרף למדין ויחדיו הם פונים לבלעם ומבקשים ממנו שיקלל את העם וכך הם ינצחו במלחמה: ” וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם, וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, דִּבְרֵי בָלָק” (פרק כ”ב, פסוק ז’). בלעם משיב להם “לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי”. ובלילה הקב”ה פונה אל בלעם ואומר לו ” לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא”. למחרת בבוקר בלעם משיב כי יחזור לארצם וכי הקב”ה אוסר עליו ללכת עימם. אך בלק אינו מוותר והקב”ה מתגלה שוב לבלעם ואומר לו ” אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה”.

ותפתח האתון את פיה

” וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב” (פרק כ”ב, פסוק כ”א). הקב”ה כועס על בלעם שקם בהתלהבות למסור את הקללה ומציב בדרך מלאך “וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ”. האתון סוטה מן הדרך והולכת בשדה ובלעם מתעצבן ומכה אותה. כך קורה הדבר עוד פעם אחת ובפעם השלישית כאשר בלעם מכה את האתון הקב”ה פותח את פי האתון: “וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים”. ואז המלאך נגלה אל בלעם ואומר לו כי חייו ניצלו בזכות האתון. בלעם מתעשת וכאשר הוא מגיע לבלק הא אומר לו “הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה: הַדָּבָר, אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי–אֹתוֹ אֲדַבֵּר”.

בא לקלל ויצא מברך

והנה כאשר בלעם פותח את פיו יוצא שבמקום לקלל הוא מברך את בני ישראל, בלק מתעצבן על בלעם ואומר לו : “מֶה עָשִׂיתָ לִי: לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ”. הברכות אשר שם הקב”ה בפיו של בלעם מעידות על קדושתו,סגולתו ומעלתו של עם ישראל ועל הקשר האיתן עם בורא עולם. הפרשה מסתיימת במעשה הגבורה של פנחס בן אלעזר, שבזכותו פסקה המגיפה אשר תקפה את ישראל שזנו עם בנות מואב ואף השתחוו לאלוהיהן.

פרשת השבוע – פרשת חוקת, ספר במדבר

פרשת השבוע – פרשת חוקת, ספר במדבר

בשבוע שעבר עסקנו בפרשת קורח, ספר במדבר.

פרשת השבוע נפתחת במצוות פרשה אדומה: “זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין-בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עָלֶיהָ, עֹל” (פרק י”ט, פסוק ב’). ע”י קיום מצווה זו ולאחר שחיטת הפרה והכנת מי הטהרה מאפרה, ניתן לטהר את מי שנטמא בטומאת מת (זו הדרך היחידה להיטהר מטומאת מת). אחר כך הפרשה מספרת אודות שהותם של בני ישראל במדבר, בשנה הארבעים ליציאת מצרים ובסמוך להגעתם לארץ ישראל. בשלב זה בפרשה, מרים הנביאה נפטרת ועם ישראל מתלונן כי אין להם מים לשתות, הקב”ה מצווה את אהרון ומשה: “קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם” (פרק כ’, פסוק ח’). אך בפועל משה הכה בסלע ולא דיבר אליו כציווי השם: “וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ—פַּעֲמָיִם”, ובעקבות כך נענשו משה ואהרון שלא ייכנסו לארץ ישראל “יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם”.

פטירתו של אהרון והמשך המסע לארץ ישראל

בני ישראל כאמור ממשיכים במסעם ובהגיעם אל הֹר הָהָר, הקב”ה מצווה את משה ואת אהרון ואלעזר ובנו, לעלות להר: “וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם” (פרק כ’, פסוק כ”ו). העם מתאבל במשך שלושים ימים על אהרון וממשיך בדרכו. כידוע על מנת להגיע אל הארץ הנכספת, בני ישראל עברו לא מעט תלאות בדרך וקמים עליהם לא מעט אויבים הרוצים להילחם בהם. כך לדוג’ כאשר מלך ערד שומע שבני ישראל נמצאים בסביבתו הוא יוצא למלחמה שבסופה הוא מפסיד. אך למרות הניצחון בני ישראל ממשיכים להתלונן על הדרך הארוכה עליהם לעבור והקב”ה מעניש אותם ואח”כ מרפאם.

הפרשה מסתיימת במלחמתם של בני ישראל בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן, אך חשוב לציין שטרם המלחמות הללו, משה פונה אל המלכים השונים ומבקש מהם רשות לעבור דרך ארצם “אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם–לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר”. אך האויבים המתנגדים פורצים במלחמה נגדנו והקב”ה מצילנו מידם “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אַל-תִּירָא אֹתוֹ–כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, וְאֶת-אַרְצוֹ”.